יש רגע בחייו של אדם שבו החברה מתחילה להתייחס אליו אחרת. לא משום שאיבד את רצונו לתרום, ליצור או להיות חלק ממשהו גדול ממנו, אלא פשוט משום שהגיע לגיל מסוים. לפתע, השיח סביבו עוסק בעיקר בבריאותו, במגבלותיו ובצרכים שלו, ופחות בניסיון שצבר, ביכולותיו ובמקום שהוא עדיין יכול למלא בחברה. דווקא האנשים שהעניקו לחברה כל כך הרבה לאורך חייהם, שבנו את הארץ, הקימו משפחות, עיצבו קהילות והתמודדו עם מלחמות ומשברים, מוצאים את עצמם לא פעם מחוץ למעגלי העשייה והשייכות. חודש האזרח הוותיק, המצוין בימים אלה, הוא הזדמנות לעצור ולבחון מחדש את היחס שלנו לדור המבוגר.
מדי שנה, כשאנו מציינים את חודש האזרח הוותיק, מהדהדות המילים המוכרות מתוך ספר תהילים: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". אך כמנהיגי קהילה, כחברה וכבני אדם, עלינו לשאול את עצמנו: מהי המשמעות המעשית של "אל תעזבני"?
התשובה אינה מסתכמת באירועי הוקרה, בטקסים ובמילים יפות על תרומתם לחברה כשהיו צעירים. היא מעלה שאלות מהותיות יותר: האם אנחנו באמת רואים את האזרחים הוותיקים כחלק בלתי נפרד מהקהילה? האם אנחנו מאפשרים להם להמשיך לתרום, להיות פעילים ולהרגיש נחוצים גם בגיל 80 ו-90? ומה קורה לאלה שכבר אינם מסוגלים לצאת מביתם ולקחת חלק בחיים שסביבם?
השאלה שצריכה להעסיק אותנו אינה רק כיצד נאפשר לאנשים לחיות שנים רבות יותר, אלא כיצד נבטיח שהשנים הללו יהיו מלאות במשמעות, בקשרים אנושיים ובתחושת ערך, כי בסופו של דבר, חברה נמדדת לא רק באופן שבו היא דואגת לאזרחיה הוותיקים, אלא גם במקום שהיא מאפשרת להם לתפוס בתוכה, מעבר לדאגה לקורת גג או מענה לצרכים הבסיסיים ביותר בלבד. המשמעות האמיתית של לא לעזוב היא לא לוותר עליהם, לא להדיר אותם ממעגל העשייה, מהקהילה ומהחיים עצמם. פרישה לגמלאות לעולם אינה צריכה להוות פרישה מהעולם שסביבך.
בכל עת, כשאני מגיע למפעל התעסוקתי בשדרות, אני רואה מול עיניי שיעור חי באומץ ובחיוניות: עשרות אזרחים ותיקים, שגילם הממוצע הוא 80, יושבים סביב השולחנות ומבצעים עבודות יד מדויקות עבור חברות במשק הישראלי, עבודה מותאמת ששום מכונה מודרנית אינה יכולה להחליף. יחד עם שותפינו באגף לשירותים חברתיים בעיריית שדרות, אנחנו לא רק מספקים להם סדר יום, ארוחת בוקר משותפת או מפגש חברתי, אנחנו מעניקים להם את התחושה החיונית ביותר לכל אדם הידיעה שיש לך משמעות, שאתה עדיין תורם, שיש סיבה לקום בבוקר.
הבחירה לשלב אינה מסתכלת על האדם המבוגר רק דרך משקפי ה"קושי", אלא קודם כל מתוך כבוד ל"יכולת". לצד זאת, אנו מודעים היטב לכך שלא כל אחד יכול לעבור את סף ביתו. הזקנה מביאה עמה לעיתים בדידות, קשיים בריאותיים ופחדים. כאן בדיוק נמדדת חובתנו לצו "אל תעזבני": אם הוותיק אינו יכול להגיע אל הקהילה, על הקהילה להגיע אליו. באמצעות תוכניות כמו "סל"ב" (סל לניצול בביתו) עבור ניצולי שואה, פרויקט "חסמב"א" לתמיכה במרותקי בית, וכולל הפנסיונרים שלנו, אנו שולחים מתנדבים וצוותים מקצועיים שנכנסים לתוך הבתים. הם שם כדי לבשל יחד, לשוחח, להקשיב ולהזכיר לאותו אדם שהוא אינו שקוף.
חודש האזרח הוותיק יסתיים בקרוב, אך המבחן האמיתי שלנו מתחיל ביום שאחריו. האם נדע להמשיך להושיט יד? האם נבנה חברה שיודעת להכיל, לכבד ולשלב את ותיקיה בכל גיל ובכל מצב? בשדרות אנחנו בוחרים לא להשליך ולא לעזוב. אנו בוחרים לראות באזרח הוותיק עוגן של ניסיון, חוכמה וחיים, ולהבטיח שגם בגיל 80 ו-90 איש לא יישאר לבד מאחור.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת רעות שדרות