הדיבורים בישראל על אפשרות של חידוש המלחמה באיראן, לרבות חידוש ביוזמה ישראלית מעללה לדיון שתי סוגיות: הראשונה נוגעת למהות והשנייה לתהליכי קבלת החלטות בתקופה רגישה זו (הפרוצדורה כדברי ח"כ לשעבר איתן כבל)
ביחס למהות- כל בחינה של מידת הכדאיות ביציאה למלחמה מחייבת דיון מעמיק בשתי שאלות- הראשונה היא מה מטרת (מטרות) הפעולה או המלחמה. המטרה היא התשובה לשאלה- מה רוצים להשיג- לשם מה נצא לאותה מלחמה. הסוגייה השנייה חשובה יותר והיא בדיקה של שלושה היבטים- ראשית, האם יש לנו את האמצעים שיכולים להבטיח במידת ביטחון גבוהה את השגת המטרה; שנית, האם לאויב ישנן יכולות המאפשרות לו לסכל את השגת המטרה; שלישית, גם אם ניתן להשיג את המטרה, האם המחיר הכרוך בכך מוצדק.
ההיסטוריה מספקת לנו אינסוף דוגמאות למצב בו המנהיג- מלך, קיסר, דיקטטור, אך גם ממשלה דמוקרטית או מפקד צבאי בכיר הגדירו מטרה ובלי שבדקו ביסודיות את שלושת ההיבטים ההלו. דוגמא מפורסמת אחת היא מלחמתו של נפוליאון ברוסיה ב1812. אותה עת חברה רוסיה לשני אויביה הגדולים של צרפת- פרוסיה ואנגליה.
נפוליאון יצא למלחמה עם יעד ברור לכבוש את מוסקווה כאשר המטרה הייתה לאלץ את הצאר הרוסי לנטוש את בעלי בריתו ולהיכנע לתכתיבים צרפתיים. נפוליאון היה בטוח שישיג את מטרותו. הוא הסתמך על שני שיקולים: ראשית, זהו רצונו, ולכאורה אין דבר שיעמוד בפני רצונו להשיג כל דבר שירצה (129 שנה אחר כך חשב כך גם היטלר כשהחל במבצע "ברבורסה" נגד ברית המועצות) השיקול השני של נפוליאון להאמין ביכולתו להשיג את המטרה היה לכאורה ענייני יותר.
הצבא הצרפתי היה גדול יותר מהצבא הרוסי ואף נקרא "הצבא הגדול". נפוליאון הניח כי נתון זה לבדו יאפשר את הניצחון. נפוליאון לא לקח בחשבון ארבעה משתנים: את השטח העצום של רוסיה, את החורף הרוסי האכזר, את אסטרטגיית "האדמה החרוכה" בה נקטו הרוסים, אשר טרם נסיגה היו משמידים את השדות של עצמם, ומעל לכל את גישתו של המנהיג הרוסי, הצאר אלכסנדר הראשון. כאשר כבש נפוליאון את מוסקווה ורצה להכתיב לצאר הרוסי את תנאיו הסתבר לו שהצאר כלל לא נמצא במוסקווה אלא בסנט פטרבורג. התשובה של הצאר לדרישות של נפוליאון הייתה זו: אני לא מעוניין כלל לנהל משא ומתן, תעשה מה בראש שלך....אחרי כמה שבועות של שהייה במוסקווה ההרוסה, כאשר חייליו של נפוליאון מתים כמו זבובים מקור, רעב ומחלות הוא נסוג מרוסיה מבלי שהרוויח דבר, ואחרי שאיבד כתשעים אחוז מצבאו.
השגיאה הזו - הפער שבין הגדרת מטרה לבין האמצעים להשיגה היא שכיחה, בין היתר היות שהגדרת מטרה היא לעולם דיבורים, מילים בלבד. השגת מטרה מחייבת אמצעים של ממש.
ובחזרה אלינו, אם המטרה של חידוש המלחמה עם איראן היא הפלת השלטון שם אזי די ברור שאין לנו את האמצעים להבטיח הישג זה, ומצד שני המחיר שאנחנו נשלם במלחמה שעלולה להמשך חודשים הוא בלתי נסבל.
יותר מכך, נשיא ארה"ב הבהיר כי פני ארה"ב אינם לחידוש המלחמה, כמו גם לא לחידוש המו"מ עם איראן. טראמפ מאמין שהמשך ההלחץ הכלכלי הוא הדבר הנכון, ולדעתי הוא צודק. מרגע שארה"ב הצליחה לייצב את המצב במיצרי הורמוז, לאפשר זרימה של כ90 אחוז מהנפט שזרם טרם מלחמה, ומצד שני להגביל מאד את יכולות הייצוא והיבוא הימיים של איראן הרי שהזמן פועל לטובת ארה"ב. כל זאת בהסתייגות אחת- שאיראן לא תצליח לבצע פריצת דרך משמעותית בתחום הגרעין. כל עוד זה לא קורה, אין צורך אמריקאי לחדש את המלחמה. בנסיבות אלה חידוש המלחמה על ידי ישראל לבד יהיה מהלך חסר אחריות.
ובקשר לסוגייה השנייה- הפרוצדורות של קבלת ההחלטות. בנושא זה נכון לציין בקצרה ארבע נקודות:
הראשונה, לראש הממשלה ושר הביטחון אין סמכות להורות על פתיחת מלחמה. הסמכות היא של הקבינט המדיני הבטחוני בלבד.
השנייה, בתקופות אחרות יכול היה ראש הממשלה לאשר מבצעים של המוסד באיראן, למשל חיסול מדען גרעין בפעולה חשאית, ללא אישור הקבינט שכן הסיכון שמעשה כזה יוביל להתלקחות מלחמה ישירה עם איראן היה מזערי.
כיום אנחנו בתקופה נפיצה הרבה יותר. בצדק התעקש הרמטכ"ל כי כל פעולה התקפית של המוסד באיראן מחייבת כינוס קבינט, כאשר הוא- הרמטכ"ל כנראה יתנגד לה.
שלישית, לאור תוצאות הבחירות ותחת הנחה סבירה שתוקם כאן ממשלה חדשה בראשות איזנקוט אין זה נכון שהממשלה הנוכחית (הקבינט) יקבל החלטות שאינן מאופיינות בדחיפות גבוהה.
רביעית המועמד לראש הממשלה, זה שקיבל את המנדט הרשמי מהנשיא חייב לקבל מידע שוטף בתחום הביטחוני הרגיש. לא רק פגישת עדכון עם ראש הממשלה נדרשה (וקוימה) אלא גם קבלת תדריכים מקצועיים של ראש אמ"ן והרמטכ"ל.