הכנסת ה־26 נפתחה עם נתון שיא של 33 חברות כנסת, 27.5% מכלל חברי הכנסת. לכאורה, סיבה לחגיגה. אלא שמבט מעמיק יותר בנתונים מגלה תמונה מטרידה: אף אישה אינה עומדת בראש מפלגה שנבחרה לכנסת, ובגוש נתניהו יכהנו שבע נשים בלבד מתוך 53 חברי כנסת. 13.2% ייצוג נשי. נתון שכמעט בלתי אפשרי לעכל.
בתוך גוש נתניהו נמצאות שתי מפלגות, ש״ס ויהדות התורה, המדירות נשים משורותיהן לכנסת. מדוע? ובכן, משום שהן נשים.
שערו בנפשכם שמפלגה הייתה אוסרת על אדם להתמודד ברשימתה לכנסת משום שהוא הומוסקסואל או בעל עור כהה. הדבר הרי לא היה עולה על הדעת, והיה קם קול זעקה שהיה נשמע עד ירושלים. אבל כשמדובר בנשים, מחצית מהאוכלוסייה, נדמה שליותר מדי אנשים זה נראה בסדר.
שיח ער מתנהל כיום במרחב הפוליטי בשאלה האם לגיטימי לשבת עם המפלגות החרדיות שאינן נושאות בנטל, ובאילו תנאים. אלא שיש שאלה מקדימה שראוי שתישאל: האם לגיטימי לשבת עם מפלגות שמדירות נשים באופן שיטתי ומוצהר מהזכות להיבחר מטעמן לבית המחוקקים?
על השאלה זאת יש להשיב באופן ברור ונהיר שמפלגות שמונעות מנשים להתמודד בשורותיהן אינן יכולות ליהנות מחסינות ומביקורת בשם המסורת או האמונה. חופש הדת הוא זכות יסוד, אך גם שוויון הוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה. חברה דמוקרטית אינה יכולה להתייחס להדרת מחצית מאזרחיותיה כאל עניין פנימי של מפלגה.
וצריך לומר גם את זה: לא כל אישה שנבחרת לכנסת מקדמת בהכרח זכויות נשים. ראינו זאת היטב בכנסת היוצאת. ייצוג מספרי הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק לשוויון מהותי.
ההוגה הפמיניסטית בל הוקס, בספרה ״פמיניזם זה לכולם״, מדגישה את חשיבותה של העלאת המודעות למאבק בתפיסות פטריארכליות. פמיניזם אינו רק מאבק על מקומן של נשים במוקדי הכוח, אלא מאבק לשינוי התפיסות, הנורמות ומבני הכוח שמנציחים את אי־השוויון.
כמי שכיהנה כחברת כנסת, אני יודעת עד כמה נוכחותן של נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות חשובה. אבל אני יודעת גם שנוכחות לבדה אינה מספיקה. נדרשות נשים שמבינות את האחריות המוטלת עליהן, שמזהות מנגנוני הדרה, ושמוכנות לפעול לשינוי שלהם, ביחד.
הכנסת ה־26 מציבה בפנינו מבחן כפול: לא רק כמה נשים יושבות במליאה, אלא כמה מהן יפעלו כדי שנשים אחרות לא ימשיכו להישאר מחוץ לדלת.
כי דמוקרטיה אינה יכולה להסתפק בכך שנשים רשאיות להצביע. היא חייבת להבטיח שהן יוכלו גם להיבחר, להשפיע ולהנהיג.