בועז ישב במושב הסמוך לה, צמוד לחלון המטוס, וחייך אליה את חיוכו המתוק, עינו השמאלית מתכווצת למין קריצה, וקמטוטים נפרשים כזנב דג בזווית שלה. עינו הימנית הייתה מכוסה רטייה לבנה כדי להגן עליה, והוא היה חמוש במשקפיים. זה שהוא בחר לא להבליט את הפציעה שלו ממלחמת יום כיפור, זה שהעין הבריאה שלו קרצה אליה בשובבות וזה שהשפה העליונה שלו התעקמה מעט יחד עם קמטוטי הצחוק תיבלו את החיוך שלו בעיניה בטעם של גבריות טהורה, הסקסית ביותר שנתקלה בה. והיו לה בלי סוף מחזרים לפניו, כך שהיה לה למה להשוות. דרי הייתה מסוג היפהפיות שלא יודעות את זה על עצמן, בורות שהוסיפה קורטוב של יופי על יופייה.
יופייה – שיער דבש מתולתל, עיני שקד חומות, אף קטן שמסתיים בכדור קטן וזוויות פה נוטות כלפי מעלה. החיוך שלו נטע בה ביטחון והרגיע אותה. הם שילבו ידיים ועצמו עיניים. הוא עצם עין אחת כחולה נגד עין הרע, ככה היא אהבה לחשוב על העין שלו.
שניהם היו יתומים עוד בחיי הוריהם, ועל כן הברית ביניהם הייתה ברית יציבה כמו זו של שניים שהכירו בקבוצת תמיכה, כאילו עברו אסון נוראי ורק מי שעבר אותו מבין את רעהו, אפילו ללא הסברים. שניהם לא ידעו דבר ממה שעבר על הוריהם בימי השואה, מלבד מה שהצליחו ללמוד בעצמם על הימים ההם והמקומות ההם, ומה שכתוב בספרי הלימוד ובספרי העדות. כשהם הכירו, דרי התוודתה בצוואר שהאדים והעלה סומק עד אוזניה שהיא מעולם לא הייתה בשום מקום שמנציח את השואה או מלמד עליה. כשהכיתה שלה יצאה למוזיאון יד ושם מטעם בית הספר, אימא שלה התעלפה, והיא הייתה חייבת להישאר ולטפל בה ולא נסעה. כך קרה גם כשיצאו למוזיאון בצפון הארץ. אימא שלה צעקה עליה, "את לא תיסעי לבית לוחמי הגרוטאות." דרי התפוצצה מצחוק. לא רק שלא נסעה, גם חטפה סטירת לחי. אבל גם מאז שכבר עמדה ברשות עצמה ושירתה בצבא היא לא הלכה לראות מה מציגים במוזיאונים האלה. הם כמו מנעו את עצמם ממנה.
בועז השעין את ראשו על חלון המטוס ונרדם. הוא דווקא כן ביקר במוזיאונים האלה, ולכן לא היה לו מה להגיד לה כדי לנחם אותה. דרי ניסתה להימלט מהמצפון חסר הרחמים שלה ללא הצלחה. איך אימא שלה תסתדר עכשיו, היא חשבה. מי יהיה שם לקבל מאימה קריאה לעזרה כשאביה בנסיעותיו. זה לא שהיא באמת תמכה נפשית באימה. לכל היותר הגיעה לעזרה ראשונה במובן חומרי בלבד. האמת היא שדרי גלתה מהארץ ומאימה גלות פנימית כבר במהלך שירותה הצבאי. הגיוס שחרר אותה מהשעבוד לאם. עד אז היא הייתה ילדה הורית, ותמיד הייתה שם איתה, ניחמה אותה, ליטפה את ראשה, עודדה אותה בהמון מילים עד שזו הייתה נרגעת. דרי חשבה שהיא בוכה על הבן שהיה לה. כן, גם לה היה בן שנספה שם, ודרי עצמה הייתה הניסיון הנוסף להקים משפחה. זה החל כבר כשהייתה בת שלוש, כשחיבקה אותה ואמרה לה, "את האימא הכי טובה בעולם, אל תבכי." דרי הבינה כבר אז, בגילה הצעיר, שהן התחלפו בתפקידים. מכיוון שלא ידעה אימא אחרת, קיבלה על עצמה להיות אימא של אימא. ברצון ובהתמסרות מלאה קיבלה על עצמה את התפקיד, ואפילו הייתה גאה בו. היא הייתה אחת עם אימה. פעמים רבות, כשגדלה, שאלה דרי, "אבל מה היה שם? ספרי לי." אימה שתקה את סירובה, ודרי הייתה מתענה מכאב יד שנייה, בעיקר במיטתה בחושך כשהלכה לישון. לפעמים, כשאביה היה בארצות רחוקות והייתה שומעת את אימה בוכה, הייתה באה ונרדמת על הרצפה למראשותיה.
"אבל אימא, ספרי לי, מה היה שם," דרי התחננה.
"כשתגדלי, אספר לך על אושוויץ," היה הכי הרבה שהצליחה לקבל ממנה.
כשהגיעה לצבא התחזקה והתנערה. לפעמים די בפסק זמן קצר כדי להירפא מכאב כרוני. יש מי שיקרא לזה מרד הנעורים שלה, גם אם באיחור קל. היא קראה לזה להציל את עצמה ודאגה לשרת באילת, שזה הכי רחוק מרעננה שהיא הצליחה לארגן. כשהבית היה ריק מאביה, דאגה דרי להיעדר גם בחמשושים, והייתה נוסעת להתארח אצל חברות מהבסיס. אחרי הצבא נרשמה ללימודים באוניברסיטת באר שבע ונהגה להישאר במעונות הסטודנטים, כי תמיד הייתה לקראת הגשה של איזו עבודה. אחר כך, כשהכירה את בועז ביריד של יום הסטודנט, במקרה, כשקנתה ממנו תכשיטים בדוכן שלו, נהגה לנסוע אליו בסופי שבוע לירושלים. היה לה הרבה יותר קל לשאת את האימא המשוגעת שלו מאשר את שלה. שלו הגיעה ללא דרישות מיוחדות ממנה, והייתה בכך הקלה.
כשהם הכירו זה היה בלחיצת יד והחלפת שמות.
קוראים לי בועז דרום.
ולי סמדר ישראלי.
הם התפוצצו מצחוק.
על מי אנחנו עובדים, הוא אמר. אני במקור שוורצברגר.
ואני אפילו לא יודעת מה הם היו לפני שהפכו לישראלי. הם בשום אופן לא מגלים לי. זה סוד מדינה. פעם אפילו ניסתה לברר במשרד הפנים, אבל מרגע שאביה הגיע ארצה, מרגע שמופיעות רשומות בקשר אליו, הוא ישראלי.
ובליבה חשבה כמה הייתה שמחה להיפטר משם המשפחה היומרני שלה. דרום זה טוב. להיות חלק מהשלם היה עדיף בעיניה. זה יותר צנוע. דרי חיבבה לשון המעטה.
מלבד פריט המידע הזה, על שם המשפחה הקודם, גם בועז לא ידע דבר וחצי דבר ממה שעבר על הוריו "שם". ככה הם קראו לזה, "שם". לדרי התברר שגם אביו של בועז מרבה בנסיעות לחוץ לארץ, במסגרת העבודה לכאורה. בניגוד לאביה, שנשלח מטעם מדינת ישראל ללמד שיטות בחקלאות מתקדמת בארצות נחשלות, תוצאה מתבקשת של עבודתו החלוצית ופורצת הדרך, אביו של בועז היה סוחר בדים בעל חנות אחת ויחידה בירושלים, ללא סניפים.
הם היו שני סובלים שהחליטו להקים בית אחד ולהינצל. לפני שהכיר אותה ניסה בועז להינצל בזכות יופיים של התכשיטים שעיצב ומכר. אחר כך נאלץ לטפל בעסק של הוריו ולא מצא בעסק הזה שום יופי. כשדרי ובועז גילו שהם עומדים להיות הורים, הם רצו להימלט מסבך חייהם ויצאו לחפש את מזלם מחוץ לשפת אימם, בתקווה ללכת לאיבוד במרחבי שפה זרה. הם ידעו שבשנים הראשונות לא ידברו שם – לא עברית ולא גרמנית. הם ידברו עם כולם באנגלית. בועז יגלה עד מהרה שהגרמנית הוטבעה במוחו הקדום, והיא תצוץ ותרים את ראשה במהירות שתבהיל אותו. דרי גדלה אצל הורים צ'כוסלובקים, במחוז דובר הונגרית, אצל אימא ששותקת רוב הזמן, ואבא נוכח-נעדר. אם נשתלה שפה במוח הקדום שלה הייתה זו שפת השתיקה.
הם ירדו ממטוס לופטהאנזה ישירות אל חברת ההשכרה, כדי לקבל את המכונית שהזמינו מבעוד מועד. היום החל סגרירי ואפור. הנסיעה הראשונה שלהם לא הייתה לדירתם השכורה בברלין, אלא להשתתף בכנס מקצועי בעיירה קטנה בשם שפייר. זה היה כנס תכשיטנים שבועז סבר שלא כדאי לו להחמיץ.
"תהיה לך נחיתה רכה," בועז אמר לדרי עוד בארץ. "מה אכפת לך להתחיל כמו תיירת במלון חמישה כוכבים? זו גם הוצאה מוכרת."
"מה הוצאה מוכרת, אתה הרי כבר לא תדווח לשלטונות בישראל," התריסה.
"נכון, אני עדיין חושב כמו ישראלי. קשה לחשוב כמו נפולת של נמושות."
"נו באמת, צא מזה, אתה תרמת איבר למדינה, אתה האחרון שרבין יגיד עליו נפולת של נמושות," ענתה בטון קצר רוח, ואז, כדי לרכך את דבריה, הוסיפה, "אבא שלי תרם את כל חייו למדינה, ומה יצא מזה? שהוא איבד את המשפחה. אתה איבדת עין – תסתפק בזה. מדינת ישראל היא מדינה בולענית עד כדי כך שצריך להתרחק ממנה. בישראל זה או משפחה או מדינה."
כן, הרהר בועז, מדינת ישראל היא קריירה בפני עצמה. "זה לא רק שהמשפחה נפגעת אלא גם הגשמת הפוטנציאלים שלך. כשהולכים פעמיים בשנה למילואים בני חודש, כל כך קשה להיות עצמאי, בייחוד אם העבודה שלך בנויה על הכישורים שלך ועליך בלבד. חודש לפני המילואים אתה כבר לא מפתח פרויקטים חדשים, מפחד להתחייב, וכשאתה חוזר ממילואים עובר עוד חודש עד שאתה מתאושש. חצי שנה מתוך כל שנה קלנדרית אתה בעצם לא יכול לעבוד כי אתה מחויב לביטחון המדינה."
ככה הם חיזקו זה את זה בדרך היפה שנפרשה לפניהם בנסיעה לשפייר. על הרקע האפרורי של השמיים התחדדו הירוקים העמוקים של נופי העצים. הבתים בצידי הכביש השרו שלווה. החיים הבטיחו שקט. הייתה רק בעיה אחת – שלטים בצידי הדרך, שהופיעו מדי פעם, הצביעו בחץ לעבר אזורי מחנות. כל שלט כזה העביר בהם צמרמורת.
"בטח," אמר בועז, "מחנה קיט. נגיע לשם ולא ישחררו אותנו יותר." עצם המילה 'מחנה' על השלטים הספיקה כדי להצית את חשדם ולסמר את שערם.
"אם הייתי חיה פה אז והיו מבקשים ממני להתייצב בכיכר המרכזית עם תעודת זהות," נאנחה דרי, "אני עם הצייתנות שלי הייתי בין הראשונים שמתייצבים."
"לא נכון, את חיילת ישראלית. היית מתחכמת. מתחבאת. רצה משם." בועז מיהר לבטל מחשבה כל כך נוראה.
"לצערי, החינוך מהבית להיכנע מייד לסמכות של אבי חזק משנתיים של פקידות בבקו"ם," אמרה דרי בצער אמיתי. "אתה זה שהיה מורד. היית ישר מסתלק משם הכי רחוק שאפשר."
בועז החליט לא להמשיך ולהתווכח על עניין תיאורטי, הוא בחר את הוויכוחים שלו. וכך הם מצאו את עצמם נוסעים רק על הכביש הראשי, חוששים לסטות ממנו ימינה או שמאלה. המכוניות שם הפגינו יציבות והתנועעו במרחק קבוע זו מזו. אם מכונית כלשהי יצאה לעקיפה בפראות ונבלעה ברגע האחרון כשמשאית מגיעה במסלול ממול, תמיד התברר להם שהמספר על הרכב איטלקי. "הם לא מכירים אותנו," גיחך בועז. "כאן האיטלקים הם הבלתי צייתנים והפראים." והיה יותר קתולי מהאפיפיור בנהיגתו.
בערב החליטו לעצור באיזה פאב. גרמנים עליזים שתו בירה בהירה, דפקו בכוסות ענקיות על שולחנות העץ והתאדמו תוך כדי שירה. דרי לא מצאה על פניהם גם קמצוץ של אכזריות או הבעות שיסמנו מאפיינים של גרמנים כפייתיים, שעליהם למדה או קראה. שום דבר. ובכל זאת משהו בשירה האחידה, המתגברת, העוצמתית, לא נעם לה. והיה הריח. ריח בירה ישן שדבק בטפטים ובריפודי הכיסאות ובקירות, ונוספו לו עובש, לחות או רטיבות שהקנו לו ארומה של שתן לא טרי – ריח אפלולי, עומד, ממלא את האוויר, שספון בעץ והופך אותו לבעל גוף, בחדר שאין בו חלונות ולא נושם אוויר טרי לעולם. הכול יחד צרב לה בעור תחושה של קבר. ושוב הגענו למוות, היא נזפה בעצמה.
הם התיישבו בפינת הפאב וצפו. דרי התכווצה והצטנפה אל תוך הפינה והפכה את עצמה לבלתי נראית. בועז היה סקרן וצפה סביבו עד שגם מעיניו היא נעלמה לגמרי. יופי של בילוי בין אלמונים, חשב בועז. דרי חשבה על אנשים שגרים בארצות ענקיות קרות. אין להם קהילה, ומעבר למשפחה או למקום העבודה הם לא מתיידדים. אלמונים משורש אל"ם הם אילמים. בשבילם לבוא ולשיר יחד בפאב ולהשתכר עד אובדן חושים ולהרגיש טוב עם זרים כמוהם זה שיא הקשרים החברתיים שיזכו להם בחייהם. שיא בהשמעת קול.
בועז כבר החל לזמזם את השירים עם האחרים. דרי הקימה מחיצות בינה ובין כל הדברים. המחיצות היו רפפות עדינות עשויות מחצלת בצבע חום של עלים קמלים. הרפפות הרפויות האלה לא היו מסביבה, הן היו החומר שממנו היו עכשיו הפנים שלה. היא ריחפה כמו אד כחלחל בין אנשי מבשלת הבירה, והם לא ידעו על קיומה.
המחיצות היו אמנם ניסוי חדש, אבל להיעלם למדה דרי כבר מילדות. היא נעלמה כשאימה עוד נהגה לצעוק על אביה. מתוך הזיכרון עולים רגעים מעורפלים שבהם אימה חובטת באביה. אביה אינו משיב. רגעי ההיעלמות הנפלאים ביותר התרחשו כשהצליחה להחביא את פניה כמו איש הפח מ"הקוסם מארץ עוץ". הפנים שלה היו שקופות, אך מכוסות פח כדי להגן על החומר האוורירי שהיא הפכה להיות. כדי לא לשמוע את הוריה היא שמעה בדמיונה מוזיקה, בדרך כלל פילהרמונית, בהרכב סוער, שהלכה ונהייתה קצבית יותר ויותר, דרמטית כל כך עד שהסיטה את עיניה והביטה על הרצפה, והמרצפות המרובעות היו מסתחררות, והשומשום מתוכן עף בלהקות עד שהיו מאבדות את הגבולות הברורים שלהן, ואז בסדקים שניבעו ביניהן הייתה נעלמת.
כשחשה שהיא נעלמת הייתה חופשייה לבחון את כולם כרואה ואינה נראית. או אז התפנתה סוף-סוף לבחון מי מהם היה מתייצב בכיכר לפקודת השטורמפיהרר ומי לא. כך נהגה למיין את האנשים סביבה מאז ילדותה. רק אחרי שמיינה את כולם, בהתאם לשפת הגוף, לאופי, למבנה החיצוני ולכל מה שנגלה לעיניה בפאב, הזכירה לעצמה שלראשונה היא יושבת בחברת גרמנים, שאינם יהודים, ואז הם הופיעו לנגד עיני רוחה כגרמנים ההם. השאלה החדשה שעמדה לפניה עכשיו הייתה מי מהם היה לובש חולצות חומות ומי לא.
לכישרון ההיעלמות שלה היו עוד דרכי ביטוי – בילדותה היא הייתה מתבייתת על ילדה אחרת ומחקה את תנועות ידיה ואת ההגייה שלה עד שהייתה נהיית היא. בייחוד נמשכה אל ליקויי הדיבור: ש' כבדה, ג' במקום ר', אותיות שורקות, לא צלולות. החיקוי היה משנה מייד את דרך המחשבה שלה, כך שהוא נעשה פנימי ואמיתי, ואז שינה גם את המראה החיצוני שלה. בשנים מאוחרות יותר השתכללה עוד עד שהתבייתה על כל אדם שעמד מולה. דרי הייתה מקבלת עליה את צבעיו, ודיבורו הכתיב את מחשבותיה.
דרי אהבה להיעלם. המציאות היא אולי מקום נחמד לבקר בו, אבל היא לא הייתה רוצה לחיות שם, ודאי לא במקומות שבהם זיהתה סכנה. הוריה לא סיפרו לה שזו בדיוק הייתה שיטה לשרוד במחנות.
"הצד האפל של דוב" מאת דורית זילברמן, עורכת: תמר מרין, 240 עמודים, יצירה עברית